מתחילים לכתוב את הפרק הבא של ישראל, של הציונות ושל מה זה להיות
יהודי בעולם. לא פחות.
אחרי שראינו את פוטנציאל ההתלקחות שיש לקוטג' שאינו בר-השגה, אפשר להדק
חגורות ולצאת למסע הכי מרתק שהיה כאן בהסטוריה הקרובה.
כמו סבא שלי, סבא ברוך עליו השלום, שהיה מחובר לחדשות בטרנזיסטור השחור,
ככה הסתובבתי אני היום עם האייפון והשידור הישיר מהפגנת המי-יודע-כמה,
הלוך וחזור כסהרורי חסר שקט בביתנו הזמני שליד עמק הסיליקון. כמה קשה
להיות כאן כשקורה הקסם הזה שם, הלב לגמרי במזרח והגוף...ליד גשר הזהב.
רטט עובר בכל הגוף כששומעים את הקולות ורואים את הפרצופים השונים
והמגוונים, נשים וגברים סמוקי לחיים העושים ועושות את הדרך ברחובות ת"א
וירושלים. השלטים-מעשי ידיהם והכתוב עליהם-בלי צנזורה, ישר מהלב. וואו,
אז ככה מרגישים כיסופים למשהו שאף פעם לא היית בו.
אבל רגע, השלטים האלה והכתוב עליהם, הסומק בלחיים והדיבור על "ואהבת
לרעך" מצלצלים לי מוכר מאד. דווקא הייתי ואפילו - לא מזמן.
ככה בדיוק נראו הסטודנטים היהודיים הצעירים בברקלי, דייויס וסטנפורד
שהפגינו בעד "צדק חברתי", "חובתו של העם היהודי להיות מוסרי" "זכויות
בסיסיות הומניות" ועוד. נכון, עיקש וקשה להסרה הוא כתם הפגיעה - היו אלה
הפגנות נגד מדיניותה של ישראל וכולנו נזעקנו נורא. אבל עכשיו כשכולם
התפזרו הביתה, אלה לחופשת הקיץ בפאלם ספרינגס ואלה לחטוף פיתה חמה
מאבולעפיה, נראית לי פתאום רחבת הסטודנטים בברקלי קרובה מאי פעם לקפלן
סטריט ונדמה כי מאותו לב נורו חצי הטקסטים השנונים היישר לשלטים.
אחרי שפשוף עיניים והתמתחות קלה הוא פתאום נגלה. זה הגשר היפה מכולם, בלי שום שאלה.
במשך עשרות שנים ניסו טובי המוחות היהודיים בארץ ובארה"ב לבנות "גשר חי"
בין שתי הקהילות, מה לא עשו?! אלפי מחנכים דילגו הלוך ושוב למחנות קיץ
ולחוויות בישראל כדי לשיר ביחד את "ברכת המזון", מאות אלפי צעירים
יהודיים התוודעו ל"זכותם מלידה" וקפצו על האוטובוס שלקח אותם למצדה בואכה
עיר דוד ולקניית נרגילות בשוק הפשפשים. האמת היא שבשם ייצוג "ישראל
האותנטית" חיים היום אמנים ישראלים רבים על מטוסים, פשוט כי אין להם איך
לבזבז את המיילג' שצברו בדרך להופעה במיאמי ובעוד "יום העצמאות" בניו
יורק...
אבל הגשר הזה, הרחב, זה העומד איתן מול כל רוח זרה הוא שונה מכל הגשרים
התלויים שבנה הממסד לפניו. אין עליו שלטי הכוונה ואין צורך בתרגומים של
שפה.
את הגשר הזה בנו אלו המתעתדים ללכת עליו ואפילו להם לא ברורה כל כך הדרך,
גם לא ברור עדיין מי השותפ/ה למסע ואפילו לא מהו בדיוק "צו השעה".
הגשר הזה, היפה מכולם, בנוי מהחומר החזק בעולם. החומר הזה נקרא: אהבת אדם.
אז איך עולים על הגשר? איך מסמנים את התנועה? מי ומי ההולכים? איך
מתעלמים מקריאות המפחידנים שימשיכו להצביע על התהום הפעורה מתחת?
ישראל לא היתה מעולם פרוייקט בלעדי של הישראלים. ההזדמנות העומדת בפתחנו
היא גדולה, ענקית. לכתוב את הפרק הבא - ביחד.
הערה: הכתוב הינו על דעתו של הכותב בלבד
